Whatsup - לינוקס, תוכנה חופשית וקוד פתוח בעברית

אוף טופיק - מצב רוחי סביר (כרגע) אך מצבי האובייקטיבי מעט עגום.

Anonymous - 05/09/2018 - 23:39
נושא ההודעה: מצב רוחי סביר (כרגע) אך מצבי האובייקטיבי מעט עגום.
אני מחפש מעט עידוד, אז אם תוכלו לומר לי מה הסיבות שלכם להמשיך לחיות זה יהיה נחמד.
אני יודע שזו שאלה גדולה (אולי אפילו מטופשת) ושאנשים נורמטיביים שמצבם סביר לא שואלים את עצמם את השאלה הזו (כך לפחות אני מניח), ושבד"כ אנשים פשוט חיים והם לא צריכים לנפק לעצמם סיבות למה להמשיך הלאה אבל אם במקרה יש פה מישהו שכן שואל את עצמו את השאלה הזו, אשמח לשמוע את התשובה שלו.
ראוי לציין שאני לא מתכוון לעשות את ההיפך. אין לי אומץ ולמען האמת תמיד ישנה האשליה שאולי בעתיד מצבי ישתפר (שזו אולי מחשבה אידיוטית כשלעצמה) והנה כבר מצאתי סיבה טובה אחת להתעודד גם אם היא לא על אדן מציאות.
Anonymous - 06/09/2018 - 00:19
נושא ההודעה:
יש כאלה שיש להם אמונה.

יש כאלה שמוצאים סיפוק עצום בלעזור לאחרים.

אני חושב שכל אחד צריך למצוא את מה שהוא אוהב לעשות ולעשות את זה.

אני חושב שכל אחד מהאפשרויות לעייל (כולל שילוב בינהם)
הוא דרך טובה ונכונה להמשיך מכאן.
Anonymous - 06/09/2018 - 01:53
נושא ההודעה:
Anonymous :
יש כאלה שיש להם אמונה.

יש כאלה שמוצאים סיפוק עצום בלעזור לאחרים.

אני חושב שכל אחד צריך למצוא את מה שהוא אוהב לעשות ולעשות את זה.

אני חושב שכל אחד מהאפשרויות לעייל (כולל שילוב בינהם)
הוא דרך טובה ונכונה להמשיך מכאן.


תודה Smile
Anonymous - 06/09/2018 - 07:06
נושא ההודעה:
אכן שאלה גדולה, דווקא לא טפשית. האם אתה מכיר את ה"מיתוס של סיזיפוס" שכתב אלבר קאמי? עוסק בדיוק בשאלה הזו וכדאי לקרוא.
Anonymous - 06/09/2018 - 10:45
נושא ההודעה:
אתה לא צריך סיבה להמשיך לחיות.
לחיים יש כח ועוצמה בלתי רגילים, ודווקא לסיים אותם מצריך מאמץ לא קטן. ממש לא קטן.
וגם אומץ.

כשפינינו את זה מהשולחן, תתחיל בבסיס הפרמידה של מסלאו ותתגלגל משם.
תאתר באיזה שלב אתה תקוע, ואם תרצה תספר לנו פה
אולי ניתן לך עצות טובות.
Anonymous - 06/09/2018 - 13:53
נושא ההודעה:
ואתה באמת חושב שבעולם הבא יהיה לך יותר טוב?!
העולם הזה הוא קייטנה לעומת מה שחכה לך שם. לא סתם אנשים מפחדים למות. Twisted Evil
Anonymous - 06/09/2018 - 16:36
נושא ההודעה:
תודה רבה לעונים.
את המיתוס אני מכיר אבל את הספר לא קראתי.
ובאמת זה זמן טוב לקרוא אותו.
פעם כבר חשבתי לעשות את זה ולא צלח.
Anonymous - 06/09/2018 - 17:56
נושא ההודעה:
קצת משעשע לעבור מסע מפרך עד אלי (בעולם הבא)... כדי למצוא את מה שכבר יש לך בבית?!
Anonymous - 06/09/2018 - 20:59
נושא ההודעה: Re: מצב רוחי סביר (כרגע) אך מצבי האובייקטיבי מעט עגום.
Anonymous :
אני מחפש מעט עידוד, אז אם תוכלו לומר לי מה הסיבות שלכם להמשיך לחיות זה יהיה נחמד.
אני יודע שזו שאלה גדולה (אולי אפילו מטופשת) ושאנשים נורמטיביים שמצבם סביר לא שואלים את עצמם את השאלה הזו (כך לפחות אני מניח), ושבד"כ אנשים פשוט חיים והם לא צריכים לנפק לעצמם סיבות למה להמשיך הלאה אבל אם במקרה יש פה מישהו שכן שואל את עצמו את השאלה הזו, אשמח לשמוע את התשובה שלו.
ראוי לציין שאני לא מתכוון לעשות את ההיפך. אין לי אומץ ולמען האמת תמיד ישנה האשליה שאולי בעתיד מצבי ישתפר (שזו אולי מחשבה אידיוטית כשלעצמה) והנה כבר מצאתי סיבה טובה אחת להתעודד גם אם היא לא על אדן מציאות.


הכי טוב זה למות, אין כמו הצד השני, כל כך טוב שם שאף אחד לא ניסה לחזור לחרא שכאן, זה מאוד פשוט גם לא מרגישים, לוקחים בקבוק יין או ויסקי שותים כמה כוסות, נכנסים לאמבט מפנק עם סכין יפנית וחותכים את הורידים, לא מרגישים כלום ומתעוררים רק בצד השני, עדיף לעשות את זה בסוויטה במלון ככה שאף אחד לא יפריע.
נסה ותהנה.
Anonymous - 07/09/2018 - 00:05
נושא ההודעה: Re: מצב רוחי סביר (כרגע) אך מצבי האובייקטיבי מעט עגום.
Anonymous :
Anonymous :
אני מחפש מעט עידוד, אז אם תוכלו לומר לי מה הסיבות שלכם להמשיך לחיות זה יהיה נחמד.
אני יודע שזו שאלה גדולה (אולי אפילו מטופשת) ושאנשים נורמטיביים שמצבם סביר לא שואלים את עצמם את השאלה הזו (כך לפחות אני מניח), ושבד"כ אנשים פשוט חיים והם לא צריכים לנפק לעצמם סיבות למה להמשיך הלאה אבל אם במקרה יש פה מישהו שכן שואל את עצמו את השאלה הזו, אשמח לשמוע את התשובה שלו.
ראוי לציין שאני לא מתכוון לעשות את ההיפך. אין לי אומץ ולמען האמת תמיד ישנה האשליה שאולי בעתיד מצבי ישתפר (שזו אולי מחשבה אידיוטית כשלעצמה) והנה כבר מצאתי סיבה טובה אחת להתעודד גם אם היא לא על אדן מציאות.


הכי טוב זה למות, אין כמו הצד השני, כל כך טוב שם שאף אחד לא ניסה לחזור לחרא שכאן, זה מאוד פשוט גם לא מרגישים, לוקחים בקבוק יין או ויסקי שותים כמה כוסות, נכנסים לאמבט מפנק עם סכין יפנית וחותכים את הורידים, לא מרגישים כלום ומתעוררים רק בצד השני, עדיף לעשות את זה בסוויטה במלון ככה שאף אחד לא יפריע.
נסה ותהנה.


העלית חיוך (ואפילו צחוק) על פני.
אבל לא ברור לי כיצד אתה יודע שאני אהנה (אם אחתוך בבית מלון), אם אף אחד לא חזר לכאן (מסיק זאת מכך שאף אחד לא מנסה לחזור, כדבריך)?
Anonymous - 07/09/2018 - 04:14
נושא ההודעה:
Anonymous :
אתה לא צריך סיבה להמשיך לחיות.
לחיים יש כח ועוצמה בלתי רגילים, ודווקא לסיים אותם מצריך מאמץ לא קטן. ממש לא קטן.
וגם אומץ.

כשפינינו את זה מהשולחן, תתחיל בבסיס הפרמידה של מסלאו ותתגלגל משם.
תאתר באיזה שלב אתה תקוע, ואם תרצה תספר לנו פה
אולי ניתן לך עצות טובות.


המצב שלי הוא בעיקרון תקיעות.
אני כבר די מבוגר (נקרא לזה מתקרב ל-40) ולא עושה עם החיים שלי כלום (ואני חושש מהעתיד לבוא ובצדק).
צבא לא עשיתי (אפשר לומר) וזה חלק מהתלישות שאני מרגיש.
אני מרגיש ששום דבר שאעשה עם החיים שלי לא יגרום לי להיות מרוצה כי את הבסיס (שהוא הצבא) אין לי.
אתם מכירים את הקלישאה הזו: "עשיתי צבא, הבנים שלי משרתים בקרבי, אני משלם מיסים/ביטוח לאומי ועכשיו "הכניסו_פה_תלונה_כלשהי" של אזרח אקראי?
אז אמנם זו קלישאה אבל יש כאן גרעין אמת.
הרבה שנים (למען האמת עדיין) פנטזתי שאני מתגייס מחדש אך תמיד כשאני מגיע לסוף הפנטזיה ורואה את יום ראשון מגיע במהרה (לאחר שיצאתי לשבת הבייתה), בו צריך לקום מוקדם ולנסוע לשבוע/שבועיים מחוץ לבית, אני מזדעזע מחדש וגונז את הפנטזיה עד לפעם הבאה.

לפעמים זה מייאש אותי מאוד (יש לציין שככל הניראה גם היום הייתי יוצא מהצבא כמו אז. נשארתי בדיוק אותו בן 18 כי לא התמודדתי מאז עם העולם האמיתי).
הקטע של הצבא וחוסר המעש יחדיו גרמו לי להתחבא מהעולם (אבל לא רק. ננסה להרחיב בהמשך).
בעקבות זאת אין לי חברים מרצוני החופשי (כמובן שלפעמים זה גם מצער אותי).
עם השנים נהייתי מאוד נירגן.
אולי הנירגנות באה עם הבגרות וההבנה שיש הרבה טמטום מסביב, כלומר לא בטוח שהנרגנות קשורה לענייני הצבא/עבודה, אבל למיטב זכרוני הייתי פחות נרגן בשנות ה- 20 שלי (ואולי גם פחות מתחבא מהעולם).
בכל אופן ברחוב אני משתדל להיות נחמד ומסביר פנים ולנטרל כמה שיותר חיכוך עם אנשים מסביב.
כמובן כמה שפחות ליצור שיחות עם זרים כי תמיד תגיע השאלה אז מה אתה עושה, או לפני כן, מה עשית בצבא.

אני זוכר שקראתי בשקיקה את ניסיונו של ליאור דיין לחזור לצבא (שלא צלח כי היה כבר מבוגר מדי).
אחרי זמן הוא גם הוסיף שהוא מודה שאין לו סיבה טובה מדוע הוא לא עשה צבא.
אהבתי שהוא לא תירץ את העניין בתירוצים שונים ומשונים ומבין שהוא טעה ולמיטב זכרוני זה אחד הדברים הבודדים שהוא מתחרט עליהם בחייו.

ראוי לציין שלפעמים אני חושב שאני נהנה מ- לא להיות מרוצה.
משתעשע במחשבה הזו.
אבל לפעמים התסכול שלי מאוד עמוק ולא הגיוני שאני נהנה ממנו כשאני חש אותו (וזה קורה מדי פעם).
מצד שני ראוי לציין שכשאני קם בבוקר (קצת אחרי Smile) ליום של כלום בלי מחוייבות אני די רגוע (הלוואי ויכולתי להמשיך כך לעד באופן כללי. אני חושב שבעתיד לא אוכל).

אמרתי שאנסה להרחיב אז הנה זה מגיע:
הבעיה עם בני האדם התחילה כבר כשהייתי נער.
קשה לי עם עימותים/חיכוכים כלומר כשמעצבנים אותי (למרות שאולי לא מתכוונים).
אני זוכר סיטואציה כלשהי מגיל תיכון.
אני מניח שגם לזה יש חלק בהתחבאות שלי מהחברה.
הימנעות מבני אדם ללא ספק מונעת חיכוכים, אבל היא גם מונעת דברים אחרים שאותם אני כן רוצה (מדי פעם).
זכור לי גם שחלק מהעניין של לעזוב את החברים (למען האמת מעולם לא חשבתי על עצמי כחבר, כשם תואר) זה גם בשביל לא להיות אחראי לתחזוק הקשר.
חשבתי בעבר שאם מספיק אתרחק, לא אצטרך אפילו לבוא להלוויות של מקורבים לחברים האלו ובוודאי לא לשבעה כי הקשר נותק מזמן מזמן, אך מסתבר שלמרות הכל, יש לי כמה חברים מהעבר שנפטר להם קרוב משפחה ומצאתי את עצמי הולך אליהם (בסיוע של חבר שלדעתי הוא עדיין חבר למרות שאנו לא בקשר).

צד נוסף לניתוק שלי הוא לא לראות את מה שקורה עם אלו שהיו בכיתה שלי.
כולם (או רובם אני מניח. לא מעודכן לגבי כולם) עם משפחות ומן הסתם עם עבודה סבירה ולראות דבר כזה, יכול להביא לתסכול עמוק.

זהו להפעם.
Anonymous - 07/09/2018 - 09:03
נושא ההודעה:
Anonymous :
Anonymous :
אתה לא צריך סיבה להמשיך לחיות.
...


אולי ניתן לך עצות טובות.


המצב שלי הוא בעיקרון תקיעות.
אני כבר די מבוגר (נקרא לזה מתקרב ל-40) ולא עושה עם החיים שלי כלום (ואני חושש מהעתיד לבוא ובצדק).
צבא לא עשיתי (אפשר לומר) וזה חלק מהתלישות שאני מרגיש...
.....

זהו להפעם.


הבנתי.
אז קבל ניוזפלאש - זה לא הולך להיות יותר טוב. מכאן אפשר רק להידרדר.
כשתחצה את 40 תגלה שדלתות אשר לא ידעת על קיומן והיו פתוחות נטרקות בפניך.
למשל אם החזקת במשרה יציבה וקבועה אתה תפוטר (על מנת לא לקבל קביעות)
למשל אם היו לך ימבה לייקים בטינדר פתאום תגלה מדבר
למשל כרס. ושיער לבן שהחליט לצמוח במקומות כמו אזניים ולא במקומות כמו בלורית - הם מדליות אשר אתה חייב לענוד על הגוף כמו ווטרן סובייטי מ WWII
למשל אם עד עכשיו אכלת ספרים כמו "תורת הכאוס/ג'יימס גלייק" לארוחת הבוקר - מהיום תתקשה לעכל את ה Async ב js

אתה עוקב אחריי? אני עושה פה מה נקרא בפסיכולוגיה השלכה
אגב פסיכולוגיה לא הצלחתי להבין את הפיקסציה שלך למדים

אוליי תנסה סמים.
אפשר כמובן הרסניים וחוקיים כמו ניקוטין ואלכוהול (השלכה)
אפשר גם ילדות. אני זה ששאלתי פה על משחקים ללינוקס לבת השכן וקיבלתי את אחת ההמלצות הכי טובות - GCompris
בכלל, אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה חופר בפורומים הטכנים ומחפש User Manual לטאמאגוצ'יות (ולעזזל העבודה. הן חשובות יותר)
בין הייתר בכדי לנסות להבין איך זה שילדה בת ארבע כותבת את השם הארוך שלה בעברית. בכתב ראי. והיא בכלל קפקאזית. ולא שלי.
על Service Manual אני כבר לא מדבר. התייאשתי.

אני מניח שמרוב אלכוהול וכרס נדפק לי הטוסטסטורון. אסטרוגן זה מה שרץ עכשיו בשוק.
לעזזל, איך ומתי הפכתי לדוביכפתלי???
אולי לקיתי בטוקסופלסמה גונדי גירסת ילדות?

תנסה סמים. זה טוב.
Anonymous - 07/09/2018 - 09:12
נושא ההודעה:
זה רק אני או שכל המגיבים פה הם אותו בנאדם? השאלה היחידה אם הוא יודע את זה כי אם לא זה סכיזופרניה ברמה של בית חולים.
לידיעת מנהלי הפורום.
Anonymous - 07/09/2018 - 10:03
נושא ההודעה:
Anonymous :
זה רק אני או שכל המגיבים פה הם אותו בנאדם? השאלה היחידה אם הוא יודע את זה כי אם לא זה סכיזופרניה ברמה של בית חולים.
לידיעת מנהלי הפורום.

אני חולק עליך. ניתן לטפל בזה ובך בבית
אבל בעצם גם אתה זה אני
Anonymous - 07/09/2018 - 11:04
נושא ההודעה:
Anonymous :
Anonymous :
זה רק אני או שכל המגיבים פה הם אותו בנאדם? השאלה היחידה אם הוא יודע את זה כי אם לא זה סכיזופרניה ברמה של בית חולים.
לידיעת מנהלי הפורום.

אני חולק עליך. ניתן לטפל בזה ובך בבית
אבל בעצם גם אתה זה אני


לא אני לא.
Anonymous - 07/09/2018 - 15:20
נושא ההודעה:
Anonymous :
זה רק אני או שכל המגיבים פה הם אותו בנאדם? השאלה היחידה אם הוא יודע את זה כי אם לא זה סכיזופרניה ברמה של בית חולים.
לידיעת מנהלי הפורום.

הצחקת אותי הרבה.
מודה לך מאוד.
Anonymous - 07/09/2018 - 22:11
נושא ההודעה:
אין לך מה לדאוג.

יש מושג שנקרא משבר גיל ה 40 . כולם חווים אותו . גם אתה.

הביקורת העצמית שלך היא תמצית המשבר . לוקח כמה שנים להתמודד איתו.
תרגע ........

כולם עוברים אותו . גם אתה תעבור אותו ותצמח ממנו.
Anonymous - 16/09/2018 - 19:20
נושא ההודעה:
ציטוט:

המצב שלי הוא בעיקרון תקיעות.
אני כבר די מבוגר (נקרא לזה מתקרב ל-40) ולא עושה עם החיים שלי כלום (ואני חושש מהעתיד לבוא ובצדק).
צבא לא עשיתי (אפשר לומר) וזה חלק מהתלישות שאני מרגיש.
[...]
צד נוסף לניתוק שלי הוא לא לראות את מה שקורה עם אלו שהיו בכיתה שלי.


אני גם כן במצב מאוד מאוד דומה לשלך. אני כבר טיפה עברתי את ה-40. לא נשוי, אין ילדים.

אבל, תשמע, במצב "ברירת המחדל" שלי אני לא סובל. יש לי את ההנאות הקטנות בחיים (ללמוד דברים מעניינים, לכתוב תוכניות מחשב, לטפל בעץ המנגו שבגינה, לקרוא, לצאת להליכה הלילית שלי), ופשוט לחיות. עכשיו, כשאני חושב על זה, אני רואה שכשאני "פשוט חי" יש ברקע התרגשות, הרגשה של ציפיה או תקווה. תקווה ל... לא יודע למה. כנראה זה מה שמחזיק. אולי זו היא ההרגשה הטובה שאני תמיד מרגיש ברקע. אני לא מדבר על תקווה לנישואים וילדים וכסף (זה לא ממש ריאלי), אלא, שוב, לדברים קטנים. או שאולי זו תקווה/ציפיה בפני עצמה, לא למשהו מסוים. אולי זה משהו שהאבולוציה טבעה בנו. כמובן שההנאות שלי הן כלום לעומת הנאות מילדים, אבל...

לגבי משבר גיל ה-40: "למזלי" כבר בגיל צעיר נפרדתי מכמה דברים חשובים (כמו שיער, אונות), אז אצלי זו נפילה "מרוככת". מצד שני, לאובדן הדברים האלה היה חלק בתקיעות שלי. לא משנה, אני לא ממש חושב על הדברים האלה.

כבר אמרתי שאני יוצא להליכה לילית. מדי פעם אני פוגש חתולים (אי אפשר שלא...). אלה יצורים מיוחדים. דמיין את עצמך שואל חתול "מה הסיבות שלך להמשיך לחיות?". אתה יודע איך הוא יגיב? אני יכול להגיד לך: הוא יפער בך עיניים גדולות ויסתכל עליך כאילו אתה מטומטם. סמוך על החתול. הוא יודע הכל. אם ממש קשה לך, אמץ חתול כחיית מחמד. הוא כבר יתן לך את התשובות לכל השאלות.

אפרופו חתולים, מדי פעם אני רואה חתול נכה (כזה שגורר רגל, כנראה נפגע ע"י מכונית) ואני מבין שאין לו מושג שהוא נכה ושאין לו תסביכים ומרירות על החיים בגלל זה. הוא לא חושב שיש לו איזושהי בעיה. ולחתולים שחורים אין תסביכים על זה שהם בצבע "הלא נכון"... הקיצר, "לך אל החתול, דכאוני, ראה דרכיו, וחכם!"
Anonymous - 16/09/2018 - 20:16
נושא ההודעה:
תודה על ההודעה איש Smile.
האמת היא שיש לי חתול (גם נכה) שאני מאכיל ומטפל בו כמה שנים.
אני רק לא בטוח לגבי חוכמתו.
באופן כללי אני חושב שחתולים הם סתומים בלחץ.
אין להם שום יכולת של הסקת מסקנות, רודפים אחרי חזיונות לא ברורים מדי פעם (זה כמובן עושה אותם מאוד מתוקים), מטפלים ברכות נוקשה במקקים/סממיות בלי לאכול אותם אחרי זה כשהם מתים, כאילו הם סתם צעצוע שמרגש לעבוד איתו כי הוא זז.

זה כמובן לא אומר שהם לא חמודים.
ואני מאוד מחבב את החתול שלי למרות שהנבלה הקטן הכריח אותי לטפל בו בגלל נכותו.
אהבה בעל כורחי אם תרצה.

""פשוט חי" יש ברקע התרגשות, הרגשה של ציפיה או תקווה..."
אני מבין אותך היטב.
גם אני ככה ואני גם חושב שזה מנגנון שטבוע באדם.
תקווה נותנת כח להמשיך וכדי שהאדם לא יתאבד הוא צריך שהיא תיווצר אצלו גם אם זו סתם אשליה (כמו שקיימת אצלי. לכאורה).
כמובן שזו השערה שלי בלבד לגבי העניין הזה.

הליכה לילית גם אני עשיתי בעבר.
אולי עוד אחזור לזה.
וזה אכן משהו שגורם (לפעמים) להרגשה טובה.
Anonymous - 16/09/2018 - 22:35
נושא ההודעה:
תראו חברה, אני יודע שאני נשמע נדוש, אבל תתחילו לצאת קצת יותר מהבית, תיצרו חברים, אתם כולכם נמצאים בקהילת לינוקס אז למה שלא תבואו למפגשי התכנות של המקור? גם סיבה טובה לצאת מהבית, גם תפגשו עוד אנשים בסגנון שלכם וזה גם יתן לכם תקווה.
אני מבין שאתם כרגע פחות בעניין של דייטים, אבל יותר חיים בחוץ יתנו לכם יותר בטחון ותוכלו גם שלאחר מכן להרשם לאתרי הכרויות (לדעתי מפגשי המקור אינם המקום המתאים למצוא בנות זוג) ותבנו לעצמכם חיים, משפחה (לא שזה מציאה גדולה, תאמינו לי).
גם אני כמוכם עם משבר גיל ה-40, אומנם אני נשוי עם 2 ילדים, יש לי חברה עם שותף שהוא גם חבר טוב, שנותנת שירותי IT עבור חברות בעיקר באירופה, אני לא נאמן, יש לי מאהבת אחת קבועה ועוד כמה פה ושם, לשמחתי זה הדבר היחיד שגרם לי אושר בעשרים ומשהו השנים האחרונות, אבל גם זה נגמר, בזמן האחרון אני מבין שאני רק שער לרוב הבנות לתפקידים אחרים, לפינוקים, ולהנאות אבל כמה אני באמת חשוב להם? אני לא בטוח, לצערי אני בוודאות לא אב השנה ולא הייתי אף פעם כזה, בטח לא בעל השנה, ככה שאני חושב שאין היום אדם אחד שבאמת אוהב אותי ללא תנאי וסייג, פעם לא היה אכפת לי, היום כשאני מתבגר קצת ומרגיש את זה קצת זה מפריע לי ואני גם לא יודע מה לעשות עם זה.
Anonymous - 16/09/2018 - 23:08
נושא ההודעה:
אני מקווה שאוכל לנטרל את העיניין הצבאי אצלך, כי גם אני מרגיש תלוש וזה למרות שעשיתי צבא. אני מבין שזה רק חלק מההרגשה שלך, אבל אספר על השירות שלי.

לפני שהתגייסתי רציתי מאוד להיות כמה שיותר קרבי כדי להוכיח שמשהו מרשים יכול לצאת מלפלף כמוני (למרות שבזמנו בחיים לא הייתי מודה בזה, תירצתי את זה באמירות פטריוטיות למינהן). התגייסתי ליחידה קרבית רגילה, ניסיתי להיות הכי טוב שיכולתי ואכן ראו אותי בתור "בחור טוב" אבל לא יותר מזה. בסופו של דבר אחרי סיום ההכשרה הגעתי למקום שמנקז אליו את כל הריקבון שבאיזור. במשך כמעט שנתיים שנאתי כל רגע שהייתי שם. ראשית התאכזבתי מהמקום, הרגשתי שאני לא ממש את הפוטנציאל הצבאי שבי. שנית לא התחברתי לאנשים סביבי, אני חושב שמיץ זבל זה יין לעומת מי שהיו סביבי, וזה לא שלא ניסיתי בכמה דרכים שונות. בתקופה הזאת למדתי לשרוד חברתית, להתחבר לאנשים "החזקים" לעשות ולדבר דברים שלא ימשכו אש לכיווני, לא להיות חכם מדי או טיפש מדי או מקורי מדי. כל הזמן חיכיתי לחזור הביתה, להישאר בצבא מכל סיבה שהיא היה אסון. לא היה אכפת לי אם תפרוץ מלחמה ויצטרכו אותי לתפקיד הצבאי שלי (שבהתחלה אפילו השתוקקתי לבצע). באותה תקופה הייתי מגעיל ולא נעים כשהייתי מגיע הביתה. לא כי רציתי להיות כזה, אלא כי כשאתה נמצא בסביבה כזאת רעילה תקופה ארוכה כל ההדחקה הזאת חייבת לצאת מתישהו. הבנתי את זה רק בדיעבד.
לקראת סוף שירות היתה אתנחנתא קלה של כחודשיים-שלושה שהיו ניסבלים ולא הייתי צריך לזייף התנהגות 24/7.

ממבט של כמעט עשור, אני חושב שזה היה ביזבוז זמן טוטאלי. לא למדתי בצבא דברים חשובים או טובים, זה לא הפך אותי לבנאדם טוב יותר ואני לא חושב שאני יותר טוב מאנשים שלא עשו צבא.

לגבי מה הטעם בלהמשיך לחיות אני לא מוסמך לענות. רק אגיד שזה הכל עיניין של נקודת מבט.
אין "טוב" בלי "רע", אין עיניין בלי שיעמום ואין שמחה בלי עצב. נשמע שכבר הרבה זמן לא עשית משהו שעיניין אותך. גם אם אתה חושב שיש לזה סיכוי קלוש במקרה הטוב, אני ממליץ לך לנסות לתכנן לעשות את זה, מה שזה לא יהיה.
Anonymous - 16/09/2018 - 23:09
נושא ההודעה:
אני מקווה שאוכל לנטרל את העיניין הצבאי אצלך, כי גם אני מרגיש תלוש וזה למרות שעשיתי צבא. אני מבין שזה רק חלק מההרגשה שלך, אבל אספר על השירות שלי.

לפני שהתגייסתי רציתי מאוד להיות כמה שיותר קרבי כדי להוכיח שמשהו מרשים יכול לצאת מלפלף כמוני (למרות שבזמנו בחיים לא הייתי מודה בזה, תירצתי את זה באמירות פטריוטיות למינהן). התגייסתי ליחידה קרבית רגילה, ניסיתי להיות הכי טוב שיכולתי ואכן ראו אותי בתור "בחור טוב" אבל לא יותר מזה. בסופו של דבר אחרי סיום ההכשרה הגעתי למקום שמנקז אליו את כל הריקבון שבאיזור. במשך כמעט שנתיים שנאתי כל רגע שהייתי שם. ראשית התאכזבתי מהמקום, הרגשתי שאני לא ממש את הפוטנציאל הצבאי שבי. שנית לא התחברתי לאנשים סביבי, אני חושב שמיץ זבל זה יין לעומת מי שהיו סביבי, וזה לא שלא ניסיתי בכמה דרכים שונות. בתקופה הזאת למדתי לשרוד חברתית, להתחבר לאנשים "החזקים" לעשות ולדבר דברים שלא ימשכו אש לכיווני, לא להיות חכם מדי או טיפש מדי או מקורי מדי. כל הזמן חיכיתי לחזור הביתה, להישאר בצבא מכל סיבה שהיא היה אסון. לא היה אכפת לי אם תפרוץ מלחמה ויצטרכו אותי לתפקיד הצבאי שלי (שבהתחלה אפילו השתוקקתי לבצע). באותה תקופה הייתי מגעיל ולא נעים כשהייתי מגיע הביתה. לא כי רציתי להיות כזה, אלא כי כשאתה נמצא בסביבה כזאת רעילה תקופה ארוכה כל ההדחקה הזאת חייבת לצאת מתישהו. הבנתי את זה רק בדיעבד.
לקראת סוף שירות היתה אתנחנתא קלה של כחודשיים-שלושה שהיו ניסבלים ולא הייתי צריך לזייף התנהגות 24/7.

ממבט של כמעט עשור, אני חושב שזה היה ביזבוז זמן טוטאלי. לא למדתי בצבא דברים חשובים או טובים, זה לא הפך אותי לבנאדם טוב יותר ואני לא חושב שאני יותר טוב מאנשים שלא עשו צבא.

לגבי מה הטעם בלהמשיך לחיות אני לא מוסמך לענות. רק אגיד שזה הכל עיניין של נקודת מבט.
אין "טוב" בלי "רע", אין עיניין בלי שיעמום ואין שמחה בלי עצב. נשמע שכבר הרבה זמן לא עשית משהו שעיניין אותך. גם אם אתה חושב שיש לזה סיכוי קלוש במקרה הטוב, אני ממליץ לך לנסות לתכנן לעשות את זה, מה שזה לא יהיה.
Anonymous - 16/09/2018 - 23:17
נושא ההודעה:
Anonymous :
תראו חברה, אני יודע שאני נשמע נדוש, אבל תתחילו לצאת קצת יותר מהבית, תיצרו חברים, אתם כולכם נמצאים בקהילת לינוקס אז למה שלא תבואו למפגשי התכנות של המקור? גם סיבה טובה לצאת מהבית, גם תפגשו עוד אנשים בסגנון שלכם וזה גם יתן לכם תקווה.
אני מבין שאתם כרגע פחות בעניין של דייטים, אבל יותר חיים בחוץ יתנו לכם יותר בטחון ותוכלו גם שלאחר מכן להרשם לאתרי הכרויות (לדעתי מפגשי המקור אינם המקום המתאים למצוא בנות זוג) ותבנו לעצמכם חיים, משפחה (לא שזה מציאה גדולה, תאמינו לי).
גם אני כמוכם עם משבר גיל ה-40, אומנם אני נשוי עם 2 ילדים, יש לי חברה עם שותף שהוא גם חבר טוב, שנותנת שירותי IT עבור חברות בעיקר באירופה, אני לא נאמן, יש לי מאהבת אחת קבועה ועוד כמה פה ושם, לשמחתי זה הדבר היחיד שגרם לי אושר בעשרים ומשהו השנים האחרונות, אבל גם זה נגמר, בזמן האחרון אני מבין שאני רק שער לרוב הבנות לתפקידים אחרים, לפינוקים, ולהנאות אבל כמה אני באמת חשוב להם? אני לא בטוח, לצערי אני בוודאות לא אב השנה ולא הייתי אף פעם כזה, בטח לא בעל השנה, ככה שאני חושב שאין היום אדם אחד שבאמת אוהב אותי ללא תנאי וסייג, פעם לא היה אכפת לי, היום כשאני מתבגר קצת ומרגיש את זה קצת זה מפריע לי ואני גם לא יודע מה לעשות עם זה.


אני מצטער לשמוע בן אדם.
ההודעה שלך נגעה ללב (אני לא ציני).
מניח שאכתוב קלישאות ובטח דברים שחשבת עליהם אבל בכל זאת:
אתה תמיד יכול לנסות להשתפר.
אם אתה חושב שאתה לא אב השנה (ואתה כן רוצה להיות או שואף להיות או לפחות להיות האב הסביר של השנה), אתה יכול לנסות ולהתחיל מלהיות אב השבוע (תתחיל בקטן).
אתה הרי האבא שלהם אז אתה יודע מה הם רוצים או צריכים ואתה גם יודע היכן בדיוק לא היית אב השנה ולכן אתה יודע איך אתה יכול להשתפר וכן להתקרב להיות מה שאתה חושב שהוא "אב השנה".
לגבי בעל השנה, אותו הדבר.
באופן כללי אני מאמין שאפשר לשפר את הדברים.
אולי זה לא יבוא במהירות אבל אתה יכול לנסות.
אני מעריך שאתה תרגיש טוב יותר עם עצמך אם תעשה דברים שאתה יודע שישמחו אותם/אותה.
Anonymous - 17/09/2018 - 00:56
נושא ההודעה:
מדוע לעזאזל חתול צריך להסיק מסקנות כדי להחשב לא טיפש?!
חתול לא צריך להסיק מסקנות כדי לשרוד, יש לו כלים טובים יותר בהרבה.

זה כל פעם מחדש חוזר על עצמו, ואני נתקל בקופים שחושבים שחתולים וכלבים צריכים להתנהג כמו קופים...

יש לי חתול מדהים שאני מגדל מגיל אפס (אלמלא אני היה כבר מת מזמן), שהוא בעצם גמל
שחושב שהוא כלב. כן, הוא מתנהג כמו כלב. אני אומר לו: מתוקי, תהיה מה שתהיה... ואני שמח בחלקי
שהחתול המדהים הזה נכנס לחיי. עד 120 נפשות. Smile
Anonymous - 17/09/2018 - 23:46
נושא ההודעה:
חייל מאוכזב :
אני מקווה שאוכל לנטרל את העיניין הצבאי אצלך, כי גם אני מרגיש תלוש וזה למרות שעשיתי צבא. אני מבין שזה רק חלק מההרגשה שלך, אבל אספר על השירות שלי.

לפני שהתגייסתי רציתי מאוד להיות כמה שיותר קרבי כדי להוכיח שמשהו מרשים יכול לצאת מלפלף כמוני (למרות שבזמנו בחיים לא הייתי מודה בזה, תירצתי את זה באמירות פטריוטיות למינהן). התגייסתי ליחידה קרבית רגילה, ניסיתי להיות הכי טוב שיכולתי ואכן ראו אותי בתור "בחור טוב" אבל לא יותר מזה. בסופו של דבר אחרי סיום ההכשרה הגעתי למקום שמנקז אליו את כל הריקבון שבאיזור. במשך כמעט שנתיים שנאתי כל רגע שהייתי שם. ראשית התאכזבתי מהמקום, הרגשתי שאני לא ממש את הפוטנציאל הצבאי שבי. שנית לא התחברתי לאנשים סביבי, אני חושב שמיץ זבל זה יין לעומת מי שהיו סביבי, וזה לא שלא ניסיתי בכמה דרכים שונות. בתקופה הזאת למדתי לשרוד חברתית, להתחבר לאנשים "החזקים" לעשות ולדבר דברים שלא ימשכו אש לכיווני, לא להיות חכם מדי או טיפש מדי או מקורי מדי. כל הזמן חיכיתי לחזור הביתה, להישאר בצבא מכל סיבה שהיא היה אסון. לא היה אכפת לי אם תפרוץ מלחמה ויצטרכו אותי לתפקיד הצבאי שלי (שבהתחלה אפילו השתוקקתי לבצע). באותה תקופה הייתי מגעיל ולא נעים כשהייתי מגיע הביתה. לא כי רציתי להיות כזה, אלא כי כשאתה נמצא בסביבה כזאת רעילה תקופה ארוכה כל ההדחקה הזאת חייבת לצאת מתישהו. הבנתי את זה רק בדיעבד.
לקראת סוף שירות היתה אתנחנתא קלה של כחודשיים-שלושה שהיו ניסבלים ולא הייתי צריך לזייף התנהגות 24/7.

ממבט של כמעט עשור, אני חושב שזה היה ביזבוז זמן טוטאלי. לא למדתי בצבא דברים חשובים או טובים, זה לא הפך אותי לבנאדם טוב יותר ואני לא חושב שאני יותר טוב מאנשים שלא עשו צבא.

לגבי מה הטעם בלהמשיך לחיות אני לא מוסמך לענות. רק אגיד שזה הכל עיניין של נקודת מבט.
אין "טוב" בלי "רע", אין עיניין בלי שיעמום ואין שמחה בלי עצב. נשמע שכבר הרבה זמן לא עשית משהו שעיניין אותך. גם אם אתה חושב שיש לזה סיכוי קלוש במקרה הטוב, אני ממליץ לך לנסות לתכנן לעשות את זה, מה שזה לא יהיה.


תודה לך איש.
ראיתי הודעה דומה לפני כמה זמן של מישהו אחר שהיה בעתודה.
היום ממרחק של למיטב זכרוני בערך 20 שנה, הוא אומר שהוא לא היה עושה את הצבא שוב. גם לו כניראה הייתה חוויה גרועה.
העניין הוא שאני חושב שאתם אומרים את זה (אני לא מאשים או מנסה לעצבן. זו מחשבה) לאחר שכבר חוויתם את החוויה (גם אם הייתה גרועה) ולכן "קל" לכם לומר את זה בדיעבד (שוב, אני לא מנסה להכעיס אותך או להתריס. זה פשוט משהו שניראה הגיוני. כמובן שזה לא אומר שזה אכן היה נכון).
אני לא חוויתי את החוויה שאני אמור לחוות ולכן אני מרגיש פחות שייך, או תלוש.
לפחות מאיפה שאני מגיע זה די בושה לא לעשות צבא (לפחות ככה אני תופס את זה).
השאלה שרציתי לשאול אותו (ולא עשיתי את זה כי אני לא מגיב שם) ואולי גם אותך היא האם הייתם אומרים אותו הדבר לו לא עשיתם צבא והייתם עושים דברים אחרים באותו זמן (שזה ככל הניראה עבודה או לימודים).
הבעיה היא שאי אפשר לבדוק את זה.
אפילו קבוצת ביקורת לא הייתה טובה כי כל אדם הוא משהו אחר (זו לא תרופה).
מצד שני ראוי לציין שאני מהצד השני, בגלל שלא עשיתי צבא, אולי רואה את הכל שחור, אפילו מעבר למה שצריך.
אחרי ככלות הכל, רוב הצבא (נדמה לי) אינו בחי"ר/שריון/תותחנים/יחידות מיוחדות/טייסים/חובלים, אלא בתפקידים עורפיים ובוודאי יש כאלו שלא באמת עושים צבא למרות שהם על מדים.

"נשמע שכבר הרבה זמן לא עשית משהו שעיניין אותך."
האמת זה נכון.
אני תקוע בין הקירות ומשתדל לצאת כמה שפחות כדי שלא אפגוש באדם מוכר לא עלינו ואצטרך לעבור את שיחת הנימוסין: "אז מה איתך, מה עושים?" וכשאומר לו שבסדר,עדיין יש סיכוי שהוא יחפור עוד קצת ואז כל היום שלי יהרס.
אגב, לפעמים אני הולך לסופר מרוחק כי אני יודע ששם יש סיכוי קלוש יותר שאפגוש מישהו מהעבר.

לסיום, אתה לא מרגיש שהצבא חישל אותך?
בעצמך כתבת:
"בתקופה הזאת למדתי לשרוד חברתית, להתחבר לאנשים "החזקים" לעשות ולדבר דברים שלא ימשכו אש לכיווני, לא להיות חכם מדי או טיפש מדי או מקורי מדי"

גם זה שהיית מוחזק במקום כלשהו נגד רצונך (שזה כמעט כל חייל ת'כלס) והצלחת להסתדר ולעבור את זה, מחזק אותך לדעתי.
אולי יש לזה השפעה חיובית להמשך החיים.
לא שאני אומר שבגלל זה צריך להתגייס אבל יש פה יתרון בלי קשר לזה שצריך לעשות צבא באופן כללי בין אם יש יתרונות או לא.

ושוב אני צריך לציין שלא הבעתי עליך ביקורת כלל איפה שאולי היה ניראה.
זו צורת הכתיבה והמחשבות.
Anonymous - 21/09/2018 - 12:51
נושא ההודעה:
אני חושב שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך. סיפרתי את חוויתיי בצבא לא כדי להראות שהנה למדתי משהו מכל הקושי, אלא בדיוק להפך. לשאלתך, לא, הצבא לא חישל אותי.
כדי להסביר את למה אני מתכוון נעשה סוג של פרפרזה על הביטוי "קשה יש רק בלחם". אם ניקח את הפעולה של של לעבור את הקשה של הלחם כפעולה שהיא ברמת אתגר הגיונית ובסופה יש תגמול מסוים (הלחם) לעומת את אותה פעולה עם סלע. הרי אף אחד לא אומר "קשה יש רק באבן" כי אין שום טעם בלהכניס אבן לפה וללעוס, אין רכיבים תזונתיים באבנים והפעולה עצמה תגרום לאי נוחות במקרה הטוב ועד לנזק בלתי הפיך במקרה הרע.
הדברים ש"למדתי" אינם דברים טובים. כשאני פוגש אדם חדש, בכל מסגרת שלא תהיה, אני קודם כל מעריך מה הנזק שהוא עלול להסב לי. זה הפך לבנאדם חשדן ויש שיגידו מוזר.
נחזור אלייך, מכל מיני סיבות לא שירתת בצבא. העובדה הזאת לא צריכה למנוע ממך לעשות כלום, לדעתי לפחות. לדעתי הלא מיקצועית, אני חושב שאתה צריך להשתחרר מהעיניין. הרבה אנשים לא עושים צבא מכל סיבה שהיא בין אם מוצדקת או לא, ואתה אחד מהם. אין בזה שום בושה, ומי שטוען שיש צריך לעשות חושבים ולבחן את חוויותיו במסגרת הזאת.
כמו שאני לא יכול לשחזר את חיי ללא השירות הצבאי, ככה גם אתה לא יכול איתו. אין טעם בכל משחקי "מה אם..." תתמקד בחיים כרגע ובעתיד.
לסיום אני רק רוצה להבהיר, יש צורך ברור בצבא. אבל צריך לשפר את ההכשרה והדרישות קבלה ככה שלא מפגר יוכל להיות חייל ומפקד וגם שהצבא לא יראה כמו המשך ישיר לימי בית הספר (במובן הרע שלהם).
אגב, אני לא נעלב משום דבר. למעשה אני די שמח שאני יכול לשתף ואני מבין שיש לך דרך מחשבה שונה משלי.
Anonymous - 21/09/2018 - 13:01
נושא ההודעה:
חייל מאוכזב :
אני חושב שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך. סיפרתי את חוויתיי בצבא לא כדי להראות שהנה למדתי משהו מכל הקושי, אלא בדיוק להפך. לשאלתך, לא, הצבא לא חישל אותי.
כדי להסביר את למה אני מתכוון נעשה סוג של פרפרזה על הביטוי "קשה יש רק בלחם". אם ניקח את הפעולה של של לעבור את הקשה של הלחם כפעולה שהיא ברמת אתגר הגיונית ובסופה יש תגמול מסוים (הלחם) לעומת את אותה פעולה עם סלע. הרי אף אחד לא אומר "קשה יש רק באבן" כי אין שום טעם בלהכניס אבן לפה וללעוס, אין רכיבים תזונתיים באבנים והפעולה עצמה תגרום לאי נוחות במקרה הטוב ועד לנזק בלתי הפיך במקרה הרע.
הדברים ש"למדתי" אינם דברים טובים. כשאני פוגש אדם חדש, בכל מסגרת שלא תהיה, אני קודם כל מעריך מה הנזק שהוא עלול להסב לי. זה הפך לבנאדם חשדן ויש שיגידו מוזר.
נחזור אלייך, מכל מיני סיבות לא שירתת בצבא. העובדה הזאת לא צריכה למנוע ממך לעשות כלום, לדעתי לפחות. לדעתי הלא מיקצועית, אני חושב שאתה צריך להשתחרר מהעיניין. הרבה אנשים לא עושים צבא מכל סיבה שהיא בין אם מוצדקת או לא, ואתה אחד מהם. אין בזה שום בושה, ומי שטוען שיש צריך לעשות חושבים ולבחן את חוויותיו במסגרת הזאת.
כמו שאני לא יכול לשחזר את חיי ללא השירות הצבאי, ככה גם אתה לא יכול איתו. אין טעם בכל משחקי "מה אם..." תתמקד בחיים כרגע ובעתיד.
לסיום אני רק רוצה להבהיר, יש צורך ברור בצבא. אבל צריך לשפר את ההכשרה והדרישות קבלה ככה שלא מפגר יוכל להיות חייל ומפקד וגם שהצבא לא יראה כמו המשך ישיר לימי בית הספר (במובן הרע שלהם).
אגב, אני לא נעלב משום דבר. למעשה אני די שמח שאני יכול לשתף ואני מבין שיש לך דרך מחשבה שונה משלי.


תודה לך שוב.
אתה נשמע לי בחור נחמד.
כל הזמנים הם GMT + 2 שעות