Anonymous : |
יש כאלה שיש להם אמונה.
יש כאלה שמוצאים סיפוק עצום בלעזור לאחרים. אני חושב שכל אחד צריך למצוא את מה שהוא אוהב לעשות ולעשות את זה. אני חושב שכל אחד מהאפשרויות לעייל (כולל שילוב בינהם) הוא דרך טובה ונכונה להמשיך מכאן. |
Anonymous : |
אני מחפש מעט עידוד, אז אם תוכלו לומר לי מה הסיבות שלכם להמשיך לחיות זה יהיה נחמד.
אני יודע שזו שאלה גדולה (אולי אפילו מטופשת) ושאנשים נורמטיביים שמצבם סביר לא שואלים את עצמם את השאלה הזו (כך לפחות אני מניח), ושבד"כ אנשים פשוט חיים והם לא צריכים לנפק לעצמם סיבות למה להמשיך הלאה אבל אם במקרה יש פה מישהו שכן שואל את עצמו את השאלה הזו, אשמח לשמוע את התשובה שלו. ראוי לציין שאני לא מתכוון לעשות את ההיפך. אין לי אומץ ולמען האמת תמיד ישנה האשליה שאולי בעתיד מצבי ישתפר (שזו אולי מחשבה אידיוטית כשלעצמה) והנה כבר מצאתי סיבה טובה אחת להתעודד גם אם היא לא על אדן מציאות. |
Anonymous : | ||
הכי טוב זה למות, אין כמו הצד השני, כל כך טוב שם שאף אחד לא ניסה לחזור לחרא שכאן, זה מאוד פשוט גם לא מרגישים, לוקחים בקבוק יין או ויסקי שותים כמה כוסות, נכנסים לאמבט מפנק עם סכין יפנית וחותכים את הורידים, לא מרגישים כלום ומתעוררים רק בצד השני, עדיף לעשות את זה בסוויטה במלון ככה שאף אחד לא יפריע. נסה ותהנה. |
Anonymous : |
אתה לא צריך סיבה להמשיך לחיות.
לחיים יש כח ועוצמה בלתי רגילים, ודווקא לסיים אותם מצריך מאמץ לא קטן. ממש לא קטן. וגם אומץ. כשפינינו את זה מהשולחן, תתחיל בבסיס הפרמידה של מסלאו ותתגלגל משם. תאתר באיזה שלב אתה תקוע, ואם תרצה תספר לנו פה אולי ניתן לך עצות טובות. |
Anonymous : | ||
המצב שלי הוא בעיקרון תקיעות. אני כבר די מבוגר (נקרא לזה מתקרב ל-40) ולא עושה עם החיים שלי כלום (ואני חושש מהעתיד לבוא ובצדק). צבא לא עשיתי (אפשר לומר) וזה חלק מהתלישות שאני מרגיש... ..... זהו להפעם. |
Anonymous : |
זה רק אני או שכל המגיבים פה הם אותו בנאדם? השאלה היחידה אם הוא יודע את זה כי אם לא זה סכיזופרניה ברמה של בית חולים.
לידיעת מנהלי הפורום. |
Anonymous : | ||
אני חולק עליך. ניתן לטפל בזה ובך בבית אבל בעצם גם אתה זה אני |
Anonymous : |
זה רק אני או שכל המגיבים פה הם אותו בנאדם? השאלה היחידה אם הוא יודע את זה כי אם לא זה סכיזופרניה ברמה של בית חולים.
לידיעת מנהלי הפורום. |
ציטוט: |
המצב שלי הוא בעיקרון תקיעות. אני כבר די מבוגר (נקרא לזה מתקרב ל-40) ולא עושה עם החיים שלי כלום (ואני חושש מהעתיד לבוא ובצדק). צבא לא עשיתי (אפשר לומר) וזה חלק מהתלישות שאני מרגיש. [...] צד נוסף לניתוק שלי הוא לא לראות את מה שקורה עם אלו שהיו בכיתה שלי. |
Anonymous : |
תראו חברה, אני יודע שאני נשמע נדוש, אבל תתחילו לצאת קצת יותר מהבית, תיצרו חברים, אתם כולכם נמצאים בקהילת לינוקס אז למה שלא תבואו למפגשי התכנות של המקור? גם סיבה טובה לצאת מהבית, גם תפגשו עוד אנשים בסגנון שלכם וזה גם יתן לכם תקווה.
אני מבין שאתם כרגע פחות בעניין של דייטים, אבל יותר חיים בחוץ יתנו לכם יותר בטחון ותוכלו גם שלאחר מכן להרשם לאתרי הכרויות (לדעתי מפגשי המקור אינם המקום המתאים למצוא בנות זוג) ותבנו לעצמכם חיים, משפחה (לא שזה מציאה גדולה, תאמינו לי). גם אני כמוכם עם משבר גיל ה-40, אומנם אני נשוי עם 2 ילדים, יש לי חברה עם שותף שהוא גם חבר טוב, שנותנת שירותי IT עבור חברות בעיקר באירופה, אני לא נאמן, יש לי מאהבת אחת קבועה ועוד כמה פה ושם, לשמחתי זה הדבר היחיד שגרם לי אושר בעשרים ומשהו השנים האחרונות, אבל גם זה נגמר, בזמן האחרון אני מבין שאני רק שער לרוב הבנות לתפקידים אחרים, לפינוקים, ולהנאות אבל כמה אני באמת חשוב להם? אני לא בטוח, לצערי אני בוודאות לא אב השנה ולא הייתי אף פעם כזה, בטח לא בעל השנה, ככה שאני חושב שאין היום אדם אחד שבאמת אוהב אותי ללא תנאי וסייג, פעם לא היה אכפת לי, היום כשאני מתבגר קצת ומרגיש את זה קצת זה מפריע לי ואני גם לא יודע מה לעשות עם זה. |
חייל מאוכזב : |
אני מקווה שאוכל לנטרל את העיניין הצבאי אצלך, כי גם אני מרגיש תלוש וזה למרות שעשיתי צבא. אני מבין שזה רק חלק מההרגשה שלך, אבל אספר על השירות שלי.
לפני שהתגייסתי רציתי מאוד להיות כמה שיותר קרבי כדי להוכיח שמשהו מרשים יכול לצאת מלפלף כמוני (למרות שבזמנו בחיים לא הייתי מודה בזה, תירצתי את זה באמירות פטריוטיות למינהן). התגייסתי ליחידה קרבית רגילה, ניסיתי להיות הכי טוב שיכולתי ואכן ראו אותי בתור "בחור טוב" אבל לא יותר מזה. בסופו של דבר אחרי סיום ההכשרה הגעתי למקום שמנקז אליו את כל הריקבון שבאיזור. במשך כמעט שנתיים שנאתי כל רגע שהייתי שם. ראשית התאכזבתי מהמקום, הרגשתי שאני לא ממש את הפוטנציאל הצבאי שבי. שנית לא התחברתי לאנשים סביבי, אני חושב שמיץ זבל זה יין לעומת מי שהיו סביבי, וזה לא שלא ניסיתי בכמה דרכים שונות. בתקופה הזאת למדתי לשרוד חברתית, להתחבר לאנשים "החזקים" לעשות ולדבר דברים שלא ימשכו אש לכיווני, לא להיות חכם מדי או טיפש מדי או מקורי מדי. כל הזמן חיכיתי לחזור הביתה, להישאר בצבא מכל סיבה שהיא היה אסון. לא היה אכפת לי אם תפרוץ מלחמה ויצטרכו אותי לתפקיד הצבאי שלי (שבהתחלה אפילו השתוקקתי לבצע). באותה תקופה הייתי מגעיל ולא נעים כשהייתי מגיע הביתה. לא כי רציתי להיות כזה, אלא כי כשאתה נמצא בסביבה כזאת רעילה תקופה ארוכה כל ההדחקה הזאת חייבת לצאת מתישהו. הבנתי את זה רק בדיעבד. לקראת סוף שירות היתה אתנחנתא קלה של כחודשיים-שלושה שהיו ניסבלים ולא הייתי צריך לזייף התנהגות 24/7. ממבט של כמעט עשור, אני חושב שזה היה ביזבוז זמן טוטאלי. לא למדתי בצבא דברים חשובים או טובים, זה לא הפך אותי לבנאדם טוב יותר ואני לא חושב שאני יותר טוב מאנשים שלא עשו צבא. לגבי מה הטעם בלהמשיך לחיות אני לא מוסמך לענות. רק אגיד שזה הכל עיניין של נקודת מבט. אין "טוב" בלי "רע", אין עיניין בלי שיעמום ואין שמחה בלי עצב. נשמע שכבר הרבה זמן לא עשית משהו שעיניין אותך. גם אם אתה חושב שיש לזה סיכוי קלוש במקרה הטוב, אני ממליץ לך לנסות לתכנן לעשות את זה, מה שזה לא יהיה. |
חייל מאוכזב : |
אני חושב שלא הסברתי את עצמי כמו שצריך. סיפרתי את חוויתיי בצבא לא כדי להראות שהנה למדתי משהו מכל הקושי, אלא בדיוק להפך. לשאלתך, לא, הצבא לא חישל אותי.
כדי להסביר את למה אני מתכוון נעשה סוג של פרפרזה על הביטוי "קשה יש רק בלחם". אם ניקח את הפעולה של של לעבור את הקשה של הלחם כפעולה שהיא ברמת אתגר הגיונית ובסופה יש תגמול מסוים (הלחם) לעומת את אותה פעולה עם סלע. הרי אף אחד לא אומר "קשה יש רק באבן" כי אין שום טעם בלהכניס אבן לפה וללעוס, אין רכיבים תזונתיים באבנים והפעולה עצמה תגרום לאי נוחות במקרה הטוב ועד לנזק בלתי הפיך במקרה הרע. הדברים ש"למדתי" אינם דברים טובים. כשאני פוגש אדם חדש, בכל מסגרת שלא תהיה, אני קודם כל מעריך מה הנזק שהוא עלול להסב לי. זה הפך לבנאדם חשדן ויש שיגידו מוזר. נחזור אלייך, מכל מיני סיבות לא שירתת בצבא. העובדה הזאת לא צריכה למנוע ממך לעשות כלום, לדעתי לפחות. לדעתי הלא מיקצועית, אני חושב שאתה צריך להשתחרר מהעיניין. הרבה אנשים לא עושים צבא מכל סיבה שהיא בין אם מוצדקת או לא, ואתה אחד מהם. אין בזה שום בושה, ומי שטוען שיש צריך לעשות חושבים ולבחן את חוויותיו במסגרת הזאת. כמו שאני לא יכול לשחזר את חיי ללא השירות הצבאי, ככה גם אתה לא יכול איתו. אין טעם בכל משחקי "מה אם..." תתמקד בחיים כרגע ובעתיד. לסיום אני רק רוצה להבהיר, יש צורך ברור בצבא. אבל צריך לשפר את ההכשרה והדרישות קבלה ככה שלא מפגר יוכל להיות חייל ומפקד וגם שהצבא לא יראה כמו המשך ישיר לימי בית הספר (במובן הרע שלהם). אגב, אני לא נעלב משום דבר. למעשה אני די שמח שאני יכול לשתף ואני מבין שיש לך דרך מחשבה שונה משלי. |