אז כמה באמת עולים 4K של קוד מקור?

המיני "רב שיח" שהתפתח כאן בעקבות הכתבה של יובל דרור בהארץ מוסיף מידע נוסף והבהרות לעניין הערך הכלכלי של קוד מקור וממשיך את הדיון מהנקודה בה הסתיים המאמר המקורי. אז כמה באמת שווים 4 קילו קוד?

" ... תוכנה לא עובדת ככה. עלות הייצור של תוכנה מרגע שיש לך שייצרת עותק אחד היא כל כך זניחה שנוכל להתייחס אליה כאפס. העלות היחידה שיש לכסות היא עלות הפיתוח, אבל העלות הזאת היא סופית - היא מתכסה מנקודה מסויימת ומשם והלאה מדובר, תיאורטית כמובן, ברווח נקי. הפעלת הפרדיגמה של רשיונות תוכנה יוצרת עולם שבה אנחנו מנסים להחיל הגיון כלכלי של מוצר פיזי על מה שהוא בפירוש אינו כזה והתוצאה היא בפירוש לרעתנו, הלקוחות."

צ'יפי: "לא יודע מה קרה ליובל דרור, אבל אין שום בעיה בלדרוש כסף עבור מוצר. ומה זאת אומרת "הצהרותיו שירטטו את הקו בחול שקבע, שחלק ניכר מהמשתמשים הם גנבים מפני שרצו לעזור לשכן והתקינו לו על המחשב מעבד תמלילים. מעתה הם "פיראטים", נבלים מסוכנים". כן, כמובן שהם פיראטים! ואם אני רוצה "לעזור" לחבר שלי ומשכפל לו דיסק מוסיקה, זה בסדר? לא, ואין שום הבדל.

ומה לא בסדר בזה שצריך לשלם על מערכת הפעלה בנוסף למחשב? ואם אני קונה מכונית בלי מושבים, אני אצטרך גם להוסיף מושבים, כי מכונית ללא מושבים לא שווה שום דבר, אפילו שהוצאתי הרבה כסף על המכונית. לא, אני ממש לא מעריץ של ביל, אני בעד תוכנה חופשית וגם חינמית, ואני משתמש מן הסתם בלינוקס, אבל יש גבול. זכותו של אדם לדרוש כסף, וזכותו שיכבדו את רצונו שלא לחלק את יצירתו ללא רשותו (אפילו אם זה רק 4K, ואפילו אם זה לא באמת שלו). קצת הגיון."

דיטיגאס: "אתה מתבלבל בין הקוד עצמו, שחסר ערך כלכלי והתוצר הסופי. את התוצר הסופי של פרוייקטי קוד פתוח מוכרים גם מוכרים למרות שהקוד תמיד זמין. רוב האנשים יקנו הפצות כמו לינדוס ולא יתקינו לבד. אפשר להתפרנס כידוע יפה מקוד פתוח. מה שדרור מסמן [לדעתי] הוא הגבול בין קניין רוחני וזכויות משפטיות על השקעה אינטלקטואלית כתמריץ לחדשנות ויזמות, ושיתוף קוד מקור כבסיס לשיתוף פעולה וחדשנות. איזה מהמודלים יעיל יותר? ההצלחה של הקוד המסחרי הרגה הרבה יוזמות אחרות ומן הסתם לעולם לא נדע עד כמה. הקוד הפתוח מציע פתרון אחר להשיג את שניהם. הקוד הסגור מונע אפשרות כזו.

במובן של לעזור לחבר אין הכוונה להתקין לו גירסה לא חוקית של מוצר מסחרי. מוצרים מסחריים כבודם במקומו מונח ואף אחד לא מטיף לעבירה על החוק. אבל אם אתה לא יכול לעשות עם קוד המקור של התוכנה מה שאתה רוצה אתה לא יכול לסייע לחבר שיכול להיות למשל קולגה שעובד איתך על פיתוח של מוצר חדש.

יש דוגמה יפה שנתן ג'ון מד-דוג הול לגבי שני חוקרים מסין ומארה"ב שרוצים לשתף קוד שהם פיתחו על בסיס הקוד של חלונות XP תחת רישוי shared source, הם לא יכולים. זה מחסות לקידמה כי אתה לא יכול "לעזור לחבר". דוגמה נוספת שהוא נתן למחסום בפני חדשנות היא הפיתוח של DEC לתמיכה ב64- ביט בחלונות שמיקרוסופט לא רצתה להפיץ בזמנו מאחר ולא הייתה לכך הצדקה כלכלית. עד כמה נחסמה ההתפתחות של תעשיית התוכנה, המחקר, האנימציה וכו' כתוצאה מכך? אני מניח שקשה לאמוד."

אנונימי: "בלי לשים לב אתה משתמש במונח שנוצר ע"י אותה קבוצה שמתוכה בא היחס המקודש לתוכנה כרכוש. המושג "קניין רוחני" מתאר אוסף של כמה מושגים שלא ממש קשורים אחד לשני (זכויות-יוצרים, פטנטים, שמות רשומים) ומציג אותם כ"קניין", כלומר "רכוש". המסקנה המתבקשת היא שקניין כזה אפשר לגנוב, לא? אני משתדל להמנע מהמושג הזה.

אתה יכול להסתכל על זכויות היוצרים כמגינות על "הזכות הטבעית של היוצר". אולם לא כך הוא הדבר. זכויות יוצרים הם פריווילגיות שהחוק נותן לפרק זמן מוגבל למי שכתב משהו חדש, כדי שבפרק זמן זה לא תהיה לו תחרות. משך זמן זה הוארך פעמים לא מעטות במאה השנים האחרונות, ויש הרבה אנשים שמתייחסים אליו כ"נצח", לפחות מבחינה מעשית.

אולם אילו הן עדיין פריווילגיות, שהוענקו כדי לקדם את התפתחות הידע, ולא זכויות בסיסיות. הענקת הפריווילגיות הללו פוגעת בציבור הרחב, כי יש פחות חומר זמין ברשות הציבור. לכן אי אפשר להסתכל על זכויות היוצרים כ"רכוש" . אם כתבת מאמר על האופניים שלך , קיבלת מהחוק באופן אוטומטי פריווילגיה מסוימת (או אולי מונופול) על ההפצה שלו. אבל השליטה הבלעדית על הפצתו אינה זכותך הטבעית.

ובלי קשר: למיטב ידיעתי ההחלטה של מיקרוסופט להפסיק את פיתוח nt64 על מעבדי אלפא פגעה בהם בסופו של דבר כאשר הם החלו לכתוב את גרסת ה- 64bit של חלונות על מעבדי איטניום. פיתוח לינוקס לסביבה זו היה פחות מסובך מכיוון שהיא כבר רצה על כמה מעבדי 64bit אחרים (כגון אלפא ואולטרא-ספרק)."

גלעד: "נראה לי שהרבה מהמגיבים פיספסו את הנקודה בכתבה המצוינת של יובל דרור ולא במקרה - מה שיובל מצביע עליו היא הנקודה העיוורת של כלכלת התוכנה, מצב שכולנו הורגלנו לראותו ש"טבעי" למרות שהוא בן 20 שנה לכל היותר ולא מוצלח במיוחד.

לבקש ולקבל כסף על עבודה, דהיינו, פיתוח וכתיבה של תוכנה זה טוב מאוד ומוסרי. מה שיובל מנסה לרמוז לנו, אבל, שהכסף שמושלם על רשיונות תוכנה משולם למימון הפיתוח באופן תיאורטי בלבד. השו תוכנה למוצר פיזית כמו מכונית ותבינו על מה מדובר - גם בייצור מכוניות המחקר והפיתוח עולה כסף אבל המרכיב של עלות הייצור של מכונית בודדת מרגע שקיים התכנון המלא הוא משמעותי. משמעותי מספיק, למעשה, שנוכל לגלם את עלויות התכנון בעלויות הייצור.

אבל תוכנה לא עובדת ככה. עלות הייצור של תוכנה מרגע שיש לך שייצרת עותק אחד היא כל כך זניחה שנוכל להתייחסת אליה כאפס. העלות היחידה שיש לכסות היא עלות הפיתוח, אבל העלות הזאת היא ספית - היא מתכסה מנקודה מסויימת ומשם והלאה מדובר, תיאורטית כמובן, ברווח נקי. הפעלת הפרדיגמה של רשיונות תוכנה יוצרת עולם שבה אנחנו מנסים להחיל הגיון כלכלי של מוצר פיזי על מה שהוא בפירוש אינו כזה והתוצאה היא הפירוש לרעתינו, הלקוחות:

אתה יכול לתקן את המכונית שלך בכל מוסך, לא רק מוסך מורשה של החברה. אולי תאבד את האחריות, אבל אתה יכול לבחור לעשות כן. אתה לא יכול לתקן את התוכנה שלך בשום מקום מלבד הספק המקורי - אם הוא מסכים לעשות כן, בניגוד ללמכור לך כרסה חדשה יותר לדוגמא. אתה יכול למכור את המכונית שלך לשוק משני (יד שנייה) אבל רשיונות התוכנה אוסרים עליך לעשות כן עם תוכנה. אפילו ההשוואה לשיר או סיפור, לכאורה אותו דבר כמו תוכנה, משאירה את צרכני התוכנה בעמדת הפראייר הנצחי: אתה יכול לצטט קטע משיר או סיפור לצרכי "שימוש הוגן" או לייצר סאטירה על שיר או ספור מבלי צורך ברשיון מבעל זכויות היוצרים. אין שום זכות מקבילה מעשית בתוכנה. אתה יכול ליצור ביצוע משלך לשיר, אפילו אם אתה לא יכול להפיץ אותו ברבים, אבל אתה לא יכול לעשות כן בתוכנה.

או בקיצור - זכויות יוצרים זה מצויין, אבל גם למשתמשים יש זכויות. פיצוע הוגן עבור עבודה בכתיבת קוד ותמיכה זה מוסרי, דרישה לוויתור מראש של זכויות בסיסיות שיש לנו, צרכני התוכנה, בכל אספקט אחר של מסחר איננה ומה שחמור יותר - מפירה את המניע הבסיסי מאחורי זכויות יוצרים ותקנות דומות הנוגעות למה שמכונה בטעות "הון אינטלקטואלי": קידום המסחר והמדע, לא זכויות קניין של יוצרים."